<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן ר"מ</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ועתה אני שב למה שאמרת דעקימת שפתים הויא מעשה מדרבי יוחנן [ב"מ צ' ע"ב]. זהו כשנעשה מעשה על פי דבורו, כההיא דאמרינן פרק השוכר את הפועלים [שם] דעל ידי הקול הפרה דשה, אבל כל שלא באה לידי מעשה לא. ותדע מדאמרינן בשבועות [כ"א ע"א] אמר רב אידי בר אבין א"ר יוחנן כל לאו שבתורה שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר וכו', אלמא מימר ומקלל חשיב לאו שאין בו מעשה אף על גב דאיכא עקימת שפתים, ואם כן קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן, אלא כדאמרן. וכי תימא הכא במימר בא לידי מעשה, הא אמר פ"ק דתמורה [ג' ע"ב] אמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תתני מימר דעביד מעשה. ונשבע נמי אוקי (דאכלתי) [באכלתי] ולא אכלתי. לגירסת רש"י ז"ל בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ה ע"ב] דגרסינן מתיב ר' זירא יצאו עדים זוממים שאין בהם מעשה ומשני שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול, ופירש הרב ז"ל שעיקר חיובם דמשמיעין קול בפני ב"ד, ופריך וקול לר' יוחנן לא הוי מעשה וכו' אלא שאני עדים זוממים וכו', והקשו על זה תוספות, וסוף דבר העיקר שכן ישנו במ[א]ן דאמר [איה ד]אם אמר אני כמוהו כשר בדיני נפשות ובדיני ממונות, הלכך פעמים שמתחייב בלי עקימת שפתים, (ואם) [דאם] העיד האחד ואחר כך אמרו לשני ואתה אומר כמוהו ואמר (א"י) [איה] חייב, אף על גב (דליכא) [דאיכא] עקימת שפתים לא חשיב מעשה הואיל ובלא מעשיו יכול להתחייב. וזה אם הלשין ואמ' לחבירו ואתה כמוהו [ואמר איה] הרי זה מלשין.
